top of page
כשמשמעות החיים מתחבאת מתחת לאף, הדרך למצוא אותה היא לנשום עמוק. רוית נאור טיפסה את המון-בלאן, הייתה הישראלית הראשונה שהעפילה אל הקילמנג'רו, סימנה "וי" על פסגת האלברוס, הובילה את המשלחת הישראלית היחידה שהגיעה לקוטב הצפוני, הוציאה רישיון טיס על מטוסי סילון, כתבה בשלושה עיתונים מרכזיים, הגישה תוכנית טיולים בערוץ 10, ניצחה את הגידול הסרטני במוח – וכל זה, כדי לגלות שבסופו של דבר הכי מרגש אותה להכין בבוקר סנדוויץ' לבנה היחיד, איתי.
"היום בבוקר התאפשר לי לשלוח את הבן שלי לבית הספר", אומרת רוית, "מבחינתי זה לא פחות מרגש מכיבוש פסגה, אפילו הרבה יותר. כשרודפים אחרי הזיקוקי-דינור אנחנו המון פעמים מפספסים את הדברים הקטנים – בעלי המשמעות. כולנו, בלי יוצא מן הכלל, מתייחסים לחיים שלנו כמובן מאליו. נרדמים בשמירה.
"אנחנו מייצרים בור שחור רעבתן עם תיאבון בלתי נדלה שמתחיל לבלוע את השאיפות והחלומות שלנו, ורוב ימינו אנחנו רק עסוקים בלהאכיל אותו, בלי לעצור רגע אחד ולשאול האם זה מה שאנחנו באמת רוצים לעשות. אחד עושה המון ילדים, השני רודף אחרי כסף, שלישי אחרי הגוף המושלם. אחת מטפסת על כל פסגות ההרים בעולם, הולכת ברגל לקוטב הצפוני עם שישה גברים במינוס 70 מעלות. כל אחד עם הבור שלו, כל כך עסוקים בלהאכיל את הבור השחור שברוב הפעמים שוכחים ליהנות מהדרך. ליהנות מעצם האכילה. וגם, מדי פעם, לעצור רגע, להניח את הסכו"ם בצד – לנשום".
החיים הם סופרמרקט
לפני שנשוחח על החיים ועל המוות, רוית מתעקשת לדבר על העכשיו. על הכרגע. על זכותו של האדם להטיל ספק בשגרת חייו אליה התגלגל ובתוכה ממשיך להסתובב מכוח האנרציה. "החיים האלה זה הסופרמרקט הכי מדהים שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו", היא אומרת, "מסיבות כאלו או אחרות רובנו הולכים למדף שנוח לנו להגיע אליו – לגבינות שאנחנו רגילים, לשניצלים שאמא הייתה מכינה, לירקות שהתרגלנו לאכול בצבא. אבל אם תתכופף - למטה יש עוד דברים; אם תעלה למעלה – יש עוד דברים; זה שמה – זה מונח – זאת החלטה שלנו אם לקחת או לא... נו, אז אתה בא איתי ללפלנד?".
לפלנד, למי שלא יודע, שוכנת במחלקת הקפואים של הסופרמרקט. חבל ארץ מושלג בצפון אירופה, שמנקז לתוכו מפלי קרח קפואים, פיורדים, קרחונים, אגמי ענק, את זוהר הצפון המפורסם ונילס הולגרסון אחד. רוית, יחד עם חברת ישראייר, מארגנים ספארי חורף בלפלנד.
"הקבוצה הראשונה ללפלנד נסגרה, ועקב הביקוש הרב נפתחה קבוצה נוספת שתצא מה-12 עד ה-18 במרץ ובה נותרו מקומות אחרונים", היא מספרת. "לקחנו את החבילה הבסיסית, ועליה תפרנו את קבוצת 'המיוחדים של רוית', אז כשכולם עומדים למעלה ומסתכלים על המפל הקפוא ורק חושבים כמה הוא יפה – אני את הקבוצה שלי אוריד למטה ומי שירצה – לא חייבים - אבל מי שירצה יוכל לגרזן מפל קרח.
למה? כי זה שם, זה הסופרמרקט – זו חוויה חד פעמית; או כשכולם נכנסים לאוטובוס התיירים ונוסעים לאגם חשוך בניסיון לראות את זוהר הקוטב – למה לא לעשות את זה באופנועי שלג? או למשל לינה באיגלו מזכוכית. בשבילי 'למצות את החוויה' זאת לא המלצה - זה בילט-אין".
גידול במוח או הזדמנות לחיים חדשים
רוית הובילה משלחת ישראלית-רוסית לחציית ימת בייקל בסיביר המזרחית, השתתפה במסעות אופנועים בארץ ובחו"ל, יצאה למסעות ג'יפים בישראל, אירופה ובאפריקה, מסעות רפטינג וקטמרנים באירופה ובארה"ב ובשנת 2000 הובילה את המשלחת הישראלית היחידה שהצליחה להגיע אל הקוטב הצפוני, 90 מעלות צפון.
עם חזרתה לישראל החלה את הקריירה שלה כעיתונאית, ב"העיר", "בחדשות" וב"מעריב". בשנת 2001 נעצרה במצרים, בעת שהכינה כתבה עבור עיתון "מעריב". לאחר ששוחררה ושבה ארצה, הגשימה חלום ילדות: הוציאה רישיון טיסה על מטוסי סילון - והחלה לעבוד כטייסת מסחרית ב"ארקיע"
"האמת היא שאני פחדנית", מעידה רוית, "אני פשוט לא נותנת לזה למנוע ממני לחוות את העולם. אני יוצאת אל הטבע מתוך המון ריספקט לטבע. הוא בעל הבית. הרבה פעמים במהלך המסעות פחדתי מאוד.
כשטסתי ועשיתי טיסות 'הזרעת עננים' – טיסות מסוכנות, בחורף, בעין הסערה; כשחציתי בחורף את ימת בייקל בסיביר המזרחית במינוס 40 מעולות – ולפתע, בזמן שישנו בליבו של האגם, פרצה רעידת אדמה; או למשל כשטיפסתי את המון-בלאן ובירידה נפלתי לסדק קרחונים – 'קרוואס' – וכמעט נהרגתי".
כל אלה היו כמה מחנה אימונים נוקשה לקראת שנת 2010 – אז התגלה בראשה גידול סרטני. "כל חיי היו כמו הכנה לקראת היום הזה – אותו יום גורלי", מספרת רוית, "למשל, כשהוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להמשיך לתפקד למרות שהאבא של הבן שלי בחר לעזוב בהיריון. כמו כשהוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להמשיך לתפקד למרות שאבא שלי - שהיה הדבר הכי אהוב עליי בחיים - מת ממש בידיים שלי. כמו כשהוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להמשיך ולמצות את חיי במלוא עוצמתם אחרי שבחברת 'ארקיע' אמרו לי 'לכי הביתה'.
"חרב עליי עולמי, אבל הבנתי שזה לא אומר עליי כלום ושום דבר. כמו שהוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להמשיך לתפקד אחרי שפיטרו אותי מ'מעריב'. זה אגב ממש לא כיף. אבל כל אלה כאילו הכינו אותי לאותו רגע דרסטי כשהרופא קורא לי לחדר ואומר לי 'תשמעי, יש לך גידול במוח', ואין לידי אף אחד. אתה יודע מה הייתה התגובה שלי? 'יואו, איזה מזל שהייתה לי דלקת קרום המוח – אחרת איך היינו עולים על זה?'. הוא כמעט נפל מהכיסא.
"הוא אמר שהוא שמע הרבה תגובות – אבל כזאת תגובה הוא לא שמע. אז אני טוענת שמה שהכין אותי לקראת התגובה הזו - זה רצף החוויות והכשלונות והמאבקים. אני טוענת שכשהגעתי לאותו רגע מה שעזר לי להפוך אותו להזדמנות של חיי - אלה היו כל המסעות האלה, כל ההכנות: זו הייתה אותה פסגת הר, אותה רכיבה על 'סופה' לבד בפרדסים של רחובות, זו הייתה אותה נסיעה לבד ללונג איילנד בגיל 14, אלה היו כל אותם מסעות בהם לא ויתרתי לעצמי והגעתי עד הסוף".
היית אופטימית לכל אורך המחלה?
"היה לי ברור שאין דרמות. כמו שאמרתי אז: 'יש דרמה מספיק גדולה – בואו לא נוסיף עוד דרמות'. בקטעים האלה אני הכי עניינית: 'יש כבר דרמה, מותק – אל תוסיף לי כאן עוד'. זה לא שלא בכיתי כשיצאתי מאחד הרופאים. זה לא ששתי דקות לפני שעליתי על המטוס לטיפול בפיטסבורג – שם ניתחו אותי – התפרצתי כי לא מצאתי את התרמיל שלי. אני בנאדם, אני מתפרצת, אני בוכה, אני משתוללת.
אני לא חסינה בפני כל הדברים האלה – אבל אני לא נותנת לדברים האלה לשלוט בחיי. וגם אם אני נופלת וכולנו נופלים, אני צ'יק צ'ק מרימה את עצמי ומזכירה לעצמי שלא ברור שנהיה כאן מחר או אחרי הצהריים – אז חלאס, ליהנות מהכאן ועכשיו. ולמצות מזה את המקסימום".
מסע לתוך עצמך
אוקיי. עכשיו אפשר להתפנות להבין מי היא רוית נאור, ואיך לעזאזל נהיים כמוה. נולדה ב-1963 לאבא טייס בחיל האוויר - בשנים בהן הטובים היו לטיס והטובות היו לטייסים.
"אבא שלי היה ילד בן 21 ואמא שלי הייתה ילדה בת 20 כשנולדה להם ילדה – חוסר אחריות משווע", מתארת רוית, "אוי הברוך, אבא שלי יושב במועדון הטייסת ובמקום הבן שכל טייס שוביניסט היה רוצה יצאה לו בת. ככה הפכתי להיות הבן של אבא שלי. מהר מאוד מגרש המשחקים שלי הפך להיות מטוסים: בכל תמונות הילדות באלבום אני או ב'סווינג' של הצנחנים (מתקן נדנדה לתירגול צניחות – ט"ז) או מטפסת על הכנפיים של הדקוטה או רצה במעלה ה'סטרטו' (מטוס תובלה צבאי מדגם 'סטרטוקרוזר' – ט"ז)".
כשהייתה בת 11 קיבלה ליום הולדתה סוסה בשם "סופה", עליה רכבה כל סוף שבוע מג'וואריש עד פלמחים. בגיל 14 טסה לבדה ללונג איילנד, לטייל בניו-יורק. בגיל 15 כבר קיבלה מאביה אופנוע. "בקיצור ההורים שלי די גידלו אותי לעצמאות", היא אומרת, "בגלל שהם היו זוג ילדים שלא היה להם מושג איך לגדל ילדה – יצא שלמדתי ללכת לבד".
השלב הבא היה ללמוד לטפס. את שרשרת הטיפוסים ברכס האלפים חתם הטיפוס אל פסגת המון-בלאן, ההר הגבוה במערב אירופה. חודשים ספורים אחר כך יצאה לבדה לאפריקה ובשנת 1996 טיפסה על פסגת הקילימנג'רו והפכה לאישה הישראלית הראשונה שהגיעה לפסגתו. שנה אחר כך כבר העפילה אל האלברוס, ההר הגבוה באירופה, והייתה לישראלית הראשונה שעשתה זאת.
"כשחזרתי מהאלברוס, פתחתי את העיתון והחוורתי - הכותרת הייתה 'כך כבשתי את הפסגה'", משחזרת רוית, "לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. איזה כבשתי ואיזה נעליים, אני אולי כובשת מלפפונים מצויין – אבל זה בגלל שאני חצי רומניה. אני לא כובשת, אני מבקרת – ואם ההר יהיה טוב אליי ויותיר לי לפסוע על פסגתו לעשר דקות נדירות מפז – אהיה אסירת תודה.
"בכלל, המסע האמיתי בהרים הוא לתוך עצמך. בכל פעם שאתה מטפס על הר יש בזה משהו מאוד סיזיפי – אז כדי להתמודד, אתה חייב לחפש את הכוחות הפנימיים. תשמע, אני טיפסתי על פסגות הרים שיצאתי אליהם עם גברים שהם יותר חזקים ממני, יותר מיומנים, עם הרבה יותר ניסיון ממני, והם לא הצליחו להגיע לפסגה - ואני כן. ההצלחה נמדדת בכוחות שיש בתוכך – מה אתה מביא לתוך הסיפור הזה".
ההר הוא יותר פיזי או מטאפורי?
"גם וגם. תמיד. לכן אני אומרת, לא כולם צריכים לטפס על הרים וגם לא צריך לנסוע כל כך רחוק. כל אחד עם ההר הפרטי שלו. כל אחד צריך למצוא את האתגר שלו. את מה נכון לו בחיים. מה הוא רוצה לעשות בחיים. והכי חשוב, לא ללכת לשם באובססיביות - ללכת וליהנות מהתהליך".
bottom of page